<h1>חדושי רבינו פרץ — נזיר</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[נזיר ס"ב ע"א] ה"ג "אלא האי איש כי יפליא מיבעי ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש". ויש ספרים דלא גרסי [כן], אלא (ו)גרסי הכי "אלא כי יפליא למה לי מיבעיא ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש". ופירש הקונטרס דעתה צריך להגיה הברייתא ולא נאמר "יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש" (איש), משום דעיקר איש כי יפליא אתא למופלא סמוך לאיש. לשון הקונטרס. הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן מאי איכא למימר. פירוש במסכת נדה בפרק יוצא דופן [מ"ו ע"ב] פליגי בה. ומשני מופלא סמוך לאיש דגוי. ופירש הקונטרס דדברי תימה הוא דנימא דאפילו בישראל ליתיה אלא מדרבנן, (ודאי) [ודגוי] יהיה מדאורייתא. ואומר ר"י דודאי דישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דליהוי [גדול אמרינן] כל דליתיה בכלל בל יחל ליתיה בהפלאה. כדאמרינן פרק בא סימן. ולא מרבינן ליה שיהא נדרו נדר עד שיהיה בכלל בל יחל. אבל גוי שאינו ראוי [לבוא] לכלל בל יחל מרבינן ליה מופלא סמוך לאיש. לשון הקונטרס.
<h2>דף ז:</h2>
[נזיר ל"ח ע"ב] אכל חרצן לוקה שתים. פירוש דמכל אשר יעשה מגפן היין קאי אכולהו. לשון הקונטרס. רוצה לומר ולקי אכולהו, המפורשים בקרא כמו חרצן וזג, משום לאו דמפורש בהו, וגם משום לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין, דקאי נמי עלייהו. לאו שבכללות. כגון לאו דמכל אשר יעשה דקאי אכולהו וכולל כולם. אל תשתה אל תשתה. פירוש שהתרו [בו] על כל פעם ופעם שרצה לשתות. אכל ענבים לחים ויבשים וכו'. פירוש שאכל כזית מכל אחד ואחד. לשון הקונטרס. ואם איתה. פירוש דלקי אלאו שבכללות כדאמר אביי. לילקי שש משום מכל אשר יעשה וכו'. וא"ת ולרבא נמי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות, ולכך לא לקי משום מכל אשר יעשה, מי ניחא. מכל מקום לילקי אשכר וחומץ, ואמאי לא חשיב להו. ויש לומר דהאי לאו שיורא הוא (אמשייר) [כשמשייר] מינים אחרים דלא חשיבי. אבל מידי דחשיב יש לו למנות כל הלאוין שיש עליהם. ולהכי פריך דלילקי שש. לשון הקונטרס. אי משום לא יחל לאו שיורא הוא וכו'. וא"ת וכי נאמר כן (כדי) דלא שיירה כדי שיקשה לאביי. וי"ל דלא משום להקשות לאביי קאמר הכי. שהרי אביי יוכל לומר דשיורא הוא ולא ליקשי ליה. אלא כדי שלא יקשה לרבא. דכיון דשייר בל יחל, מאי שייר דהאי שייר. דמשום חדא לא היה לו לשיירו. ולכך קאמר דלאו שיורא הוא. וכה"ג איתא גבי שייר חצי כופר בסוף אלו נערות [כתובות מ"א ע"א] ובסוף פ"ק דבבא קמא [ט"ו ע"א].
<h2>דף יב:</h2>
[נזיר ל"ח ע"א] והא איכא רביעית דמקוה. דחזי להטביל מחטין וצינוריות, כדאמרינן בפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב]. בר מינה דההיא דבטלוה רבנן. וזה לא מצינו בשום מקום אחר. לשון הקונטרס והתוספות. תוספת פרץ כהן, אך בספרים שלנו אינה אותה גרסא. אלא הגרסא כך בכל הספרים, והא איכא מקוה דתנן [מקוואות פ"ב מ"ד] ר' אליעזר אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים. בר מינה דההיא דבטלוה רבנן. דתנן [עדיות פ"א מ"ג] הלל אומר הין מים שאובין פוסלין המקוה שמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים. (ברייתא) [ומייתי לה] בפרק קמא דשבת [ט"ו ע"א]. (והתם) [ותימה] מאד על זה, שהרי רש"י בפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] הביא בפירושו זאת הגרסא דהא רביעית דחזי להטביל מחטין וצנוריות. דפי' דמדאורייתא לא מטמאו, אבל רבנן היא דבטלוה דאמרינן בנזיר עשר רביעיות הן ופרכינן והא איכא רביעית [דמקוה] ומשני בר מההיא דבטלוה דתניא כל שאדם טובל [בו] ידים וכלים טובלין בו. כך לשון רש"י. ואיך אפשר, שאותה גרסא אינה בספרים. ואמנם כדאי הוא רש"י לסמוך עליו. ואפשר שנפל טעות בספרים. עוד אני מפרש דאפשר דהא בהא תליא. דאמאי אמרו רבנן מעיקרא דרביעית מים שאובים בתחלה פוסלין המקוה, משום דכיון דיש לרביעית חשיבות מקוה מן התורה, אם כן כמו כן יש לרביעית מים חשיבות כשהן שאובין לפסול המקוה. ואחרי כן כשאמרו הן מים שאובין או ט' קבין או ג' לוגין פוסלין המקוה, הוי משום דכי היכי דביטלו לרביעית דמקוה שלא יהא תורת מקוה [עליו] להטביל כלים קטנים, ביטלו ליה נמי [לענין] שלא יהא לו תורת חשיבות שאיבה לפסול המקוה מפני שרצו להשוות מדותיהם.
<h2>דף יג.</h2>
[נזיר ל"א ע"א] גמרא. גמר תחלת הקדש מסוף הקדש. תמורה קרוי סוף הקדש. מה תמורה אפילו בטעות. כדדרשין בתמורה בפרק יש בקרבנות [י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. ומפרש ר' יוחנן התם כסבור לומר תמורת עולה ואמר [תמורת] שלמים, כסבור לומר שור שחור ואמר לבן, אין לחוש על טעותו, והוי הלבן תמורה. כמו כן גבי הקדש נמי כסבור לומר שור שחור ואמר לבן יהיה לבן הקדש. ובמתניתין נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש י"ל דה"ק שור שיצא ראשון שיהא הקדש. ומה שאמר שחור הכי קאמר כסבור אני דשחור יצא ראשון, וכי יצא לבן הו"ל הקדש. ופירשו בתוספות דלפי לשון שפירשו במתניתין דב"ש אומרים הקדש ר"ל השור שחור שיצא שם אחר הלבן הקדש, נאמר כן, שכונתו לשור שחור, ומה שאמר שיצא ראשון ה"ק כסבור אני יצא ראשון. וכי יצא שני הו"ל הקדש בטעות דהוי הקדש. לשון תוספות. ופירש בקונטרס דיש לתמוה איך מדמה להו. דהתם (בשוגג ואיירינן) בתמורה מיירינן לקיים מה שהוציא בפיו. משום דאין הטעות כי אם בלבו, שחשב לומר שחור ואמר לבן. ואנו מקיימין מה שהוציא בפיו. [אבל כאן שהוציא בפיו] שחור שיצא ראשון והרי שחור לא יצא ראשון, מנין לנו לשנות מה שהוציא בפיו. והלא אין דעתו להקדיש כי אם שחור שיצא ראשון. ופיו ולבו שוין בזה. ואיך נאמר שיש במשמעות לשונו לבן שיצא ראשון או שחור שיצא שני, שכן רצה להקדיש. וכן אנו רואין דמתמה התלמוד אמתניתין (על) [עד] שבאין רבא ואביי ליישבה בסמוך. לשון הקונטרס והתוספות. וב"ה סברי ה"מ תמורה. דמכח הקדש [קאתי] הוא דהויא בטעות. אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן. פירוש לא גמרין תחלת הקדש לזלזולי ביה מסוף הקדש. לשון הקונטרס. וב"ש מה אילו אמר זו תמורת זו לחצי היום. פירוש השתא מתמה תלמודא אי טעמא דב"ש כדקאמרת דילפי מתמורה, איכא למיפרך מה אילו קאי בצפרא ואמר הרי זו תמורה לחצי היום. פירוש לכשיגיע חצי היום אז יחול הקדש התמורה. מי הוי תמורה מאותה שעה שנדר. אלא עד (דמיירי) [דמטי] חצי היום לא הויא תמורה. דאז מגליא מילתא. הכא נמי [לכי] איגליא מילתא והכא לא איגליא. דבתמורה נמי לא משכחת לה שיהא בידינו לומר תמורה היא ולשנות מה שהוציא בפיו. לשון הקונטרס. ופירשו בתוספות דהכא נמי לכי מיגליא מילתא ר"ל לכשיתקיימו דבריו ואי לא [לא]. אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא. שחור אחר הלבן בראש השחורים, אמרי ב"ש דמקיימין לדיבוריה, ואמרינן דבמשמעות לשונו יש שרצה לומר ראשון לשחורים. ופירושא דמתניתין לאו כדס"ד מעיקרא, אלא ה"פ הקדיש שור שחור שיצא ראשון לשחורים. ולרב פפא לא צריך למילף מתמורה כלל. והא דלא קאמר אלא אמר רב פפא. משום דלא דבר שום אמירה תחלה. ודכותה פירש רשב"ם בפרק חזקת הבתים. ובסמוך מפרש אמאי קרי לה הקדש בטעות.
[נזיר ל"ב ע"א] א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל דקאמרי [ב"ש] הקדש בטעות הקדש, ואפילו הכי כיון דאיגלי מילתא דלאו שפיר (שנדר) [נזר]. כגון שנשאל לחכם דמתניתין. תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי אע"ג דאמרי דתמורה בטעות הויא תמורה, כדדרשינן בתמורה [י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. כי קא מעקר עיקר הקדש תצא ותרעה בעדר. פירוש דכי מתעקר עיקר הקדש, כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה, תצא התמורה ותרעה בעדר. דטעות זה של שאלת חכם שעוקר הקדש מעיקרו משוי ליה לגמרי כאילו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין, דגרע האי טעות מאידך טעות. והקשה הרב רבינו יצחק מאייורא, אם כן מאי מותיב ב"ש לב"ה על מאי דאמרי ב"ש הקדש [טעות] בעלמא הקדש, הא גם לדידהו משונה האי טעות משאר טעות כדפרישית. וי"ל דאולי לפי שלא עמדו על סוף דעתם של ב"ש ולא ידעו דגמרי מתמורה, היו סבורין שגם לב"ש מיירי שנשאל לחכם, פירוש [ע"י] חרטה. לכך היו מקשים. טעותו ולא כונתו. פירוש אם נתכוין לקרות תשיעי ועשירי, והיה יודע שהוא תשיעי, או אחד עשר מעשירי. שאינו קדוש, הואיל והוא יודע בו שאין זה עשירי. לשון הקונטרס. ואשתיקו להו ב"ה. לאו דוקא אשתיקו, שהרי השיבו להם תשובה, כדאיתא במתניתין. אלא כלומר שלא ידעו להשיב מינה ובה, אלא הביאו להם ראיה משנים עשר ושמיני, ואמרו מה למעשר שכן אינו קדוש בכונה כשאר הקדשות. הרי מה שהוא קדוש בטעות. על כרחך גזרת הכתוב. לשון הקונטרס. אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להו. דאם כן לימרו להו ק"ו הוא ומה מעשר שאינו קדוש בכונה קדיש, הקדש בטעות שהקדיש בכונה לא כל שכן. כלומר לכך לא השיבו ב"ה פירכא זו, פן לא יבינו ב"ש דעתם, ויטעו לעשות קל וחומר זה. ולא [היא וכו']. פירש כל זה מדברי רב שימי, כלומר ודאי אמת שאין זה קל וחומר טוב להניח דברי ב"ה. ואמת הדבר דודאי הקדש בדעתיה דמריה תליא מילתא, מדכתיב כי יקדיש איש את ביתו. וכל הקדשות שדבר הכתוב בדעת האדם וכונתו תלויין. דדוקא במעשר הוא גזרת הכתוב, כמו שמוצאים ב"ה פנים במשנתינו משנים עשר ושמיני. לשון הקונטרס.
<h2>דף יד:</h2>
[נזיר ה' ע"א] הני ארבעים [שנה] מאי עבידתייהו. פירוש מאיזה זמן מונה אותן. לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. ולכן תולה אותן [ב]זמן ששאלו להם מלך, וקאמר לסוף ארבעים שנה שמרדו במלכות השם יתברך, מרדו [ב]כבוד מלכם בענין אבשלום. ותלה הקילקול בקילקול והמרידה במרידה. ובתוספות פירשו הטעם, דאיידי דבעי למימר [שהמרד] הוא מצד שמרד אבשלום במלכות, תפש הכתוב פרט לשנה שהתחיל המלכות. והכי איתא בסדר עולם [פי"ד], היא שנת עשר לשמואל הרמתי. והכי גרסינן בפרק שני דתמורה [י"ד ע"ב] דתניא, אותה שנה ששאלו להם מלך שנה עשירית לשמואל הרמתי. עשר שנים מלך שמואל בעצמו, ושנה אחת שמלך שמואל ושאול, ושנים שמלך שאול בעצמו, ושלשים ושבע שמלך דוד בעצמו.
<h2>דף יז.</h2>
[נזיר ל"א ע"א] גמרא. גמר תחלת הקדש מסוף הקדש. תמורה קרוי סוף הקדש. מה תמורה אפילו בטעות. כדדרשין בתמורה בפרק יש בקרבנות [י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. ומפרש ר' יוחנן התם כסבור לומר תמורת עולה ואמר [תמורת] שלמים, כסבור לומר שור שחור ואמר לבן, אין לחוש על טעותו, והוי הלבן תמורה. כמו כן גבי הקדש נמי כסבור לומר שור שחור ואמר לבן יהיה לבן הקדש. ובמתניתין נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש י"ל דה"ק שור שיצא ראשון שיהא הקדש. ומה שאמר שחור הכי קאמר כסבור אני דשחור יצא ראשון, וכי יצא לבן הו"ל הקדש. ופירשו בתוספות דלפי לשון שפירשו במתניתין דב"ש אומרים הקדש ר"ל השור שחור שיצא שם אחר הלבן הקדש, נאמר כן, שכונתו לשור שחור, ומה שאמר שיצא ראשון ה"ק כסבור אני יצא ראשון. וכי יצא שני הו"ל הקדש בטעות דהוי הקדש. לשון תוספות. ופירש בקונטרס דיש לתמוה איך מדמה להו. דהתם (בשוגג ואיירינן) בתמורה מיירינן לקיים מה שהוציא בפיו. משום דאין הטעות כי אם בלבו, שחשב לומר שחור ואמר לבן. ואנו מקיימין מה שהוציא בפיו. [אבל כאן שהוציא בפיו] שחור שיצא ראשון והרי שחור לא יצא ראשון, מנין לנו לשנות מה שהוציא בפיו. והלא אין דעתו להקדיש כי אם שחור שיצא ראשון. ופיו ולבו שוין בזה. ואיך נאמר שיש במשמעות לשונו לבן שיצא ראשון או שחור שיצא שני, שכן רצה להקדיש. וכן אנו רואין דמתמה התלמוד אמתניתין (על) [עד] שבאין רבא ואביי ליישבה בסמוך. לשון הקונטרס והתוספות. וב"ה סברי ה"מ תמורה. דמכח הקדש [קאתי] הוא דהויא בטעות. אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן. פירוש לא גמרין תחלת הקדש לזלזולי ביה מסוף הקדש. לשון הקונטרס. וב"ש מה אילו אמר זו תמורת זו לחצי היום. פירוש השתא מתמה תלמודא אי טעמא דב"ש כדקאמרת דילפי מתמורה, איכא למיפרך מה אילו קאי בצפרא ואמר הרי זו תמורה לחצי היום. פירוש לכשיגיע חצי היום אז יחול הקדש התמורה. מי הוי תמורה מאותה שעה שנדר. אלא עד (דמיירי) [דמטי] חצי היום לא הויא תמורה. דאז מגליא מילתא. הכא נמי [לכי] איגליא מילתא והכא לא איגליא. דבתמורה נמי לא משכחת לה שיהא בידינו לומר תמורה היא ולשנות מה שהוציא בפיו. לשון הקונטרס. ופירשו בתוספות דהכא נמי לכי מיגליא מילתא ר"ל לכשיתקיימו דבריו ואי לא [לא]. אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא. שחור אחר הלבן בראש השחורים, אמרי ב"ש דמקיימין לדיבוריה, ואמרינן דבמשמעות לשונו יש שרצה לומר ראשון לשחורים. ופירושא דמתניתין לאו כדס"ד מעיקרא, אלא ה"פ הקדיש שור שחור שיצא ראשון לשחורים. ולרב פפא לא צריך למילף מתמורה כלל. והא דלא קאמר אלא אמר רב פפא. משום דלא דבר שום אמירה תחלה. ודכותה פירש רשב"ם בפרק חזקת הבתים. ובסמוך מפרש אמאי קרי לה הקדש בטעות.
[נזיר ל"א ע"א] וסברי ב"ש דהקדש בטעות לא הוי הקדש. כדאמרינן דטעמא דב"ש לא הוי משום דסבירא (ליה) [להו] דהקדש בטעות הוי הקדש. והא תנן בפרקין מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו וכו'. לקמן [ע"ב] בפרקין נפרש לה בע"ה. שאל לחכם והתירו לדברי ב"ש אין שאלה בנזירות, כדאמרינן בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות [לעיל ט' ע"א], וכדמשמע במתניתין לקמן דהיו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדו וכו'. והשתא הוי פירוש נשאל לחכמים והתירו, כגון שנדר בנזיר ואינו יודע אם הזיר עצמו בלשון נזירות אם לאו. והתירו, שאמר לו החכם שלא אמר לשון נזירות. היתה בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר. פירוש עם שאר בהמותיו שהן חולין גמורין. אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש בטעות ותצא ותרעה בעדר. כלומר אם כן חזרתם מדבריכם, שהרי שמענו מכם גבי שור שחור דרישא דהקדש בטעות הקדש. תוספת פרץ כהן, ואם כן צריך לפרש ותצא ותרעה בעדר בתמיה. כלומר אם כן איך תאמרו דתצא ותרעה בעדר מאחר דאית לכו דהקדש בטעות הקדש. הא לא גרע מהקדש בטעות. עד כאן תוספת. ומייתי דמכלל דשמעינן ברישא דמתניתין גבי שור שחור דהקדש בטעות, ודמכלל דסברי ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש. ומשני ב"ה הוא דקא טעו, דסברי דטעמא דב"ש משום הקדש טעות, ואמרי ב"ש טעמא לאו משום הקדש בטעות הוא אלא טעמא דידן משום דראשון לשחורים קאמר. והאי דקרינן ליה הקדש בטעות משום דאטעיה לדבוריה. ומיהו בסיפא דהך משנה לא השיבום כן, אלא אמרו להם ב"ש אי אתם מודים שאם קרא לתשיעי עשירי. וי"ל (דהיינו) [דהיו] משיבין להם למאי דקא טעו. וכה"ג אשכחן בריש נדה [ג' ע"א] דקאמר ולמאי דקא טעית ואקשית לי קופה לזו יש שולים ולזו אין שולים. ת"ש היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן. מתניתין היא ובפרקין היא. ופירושה שהם ששה בני אדם, ואמר אחד מן הששה הריני נזיר שזה פלוני נזיר. כלומר אם זה פלוני ראובן נזיר. והשני אמר אם אין זה ראובן נזיר הריני נזיר. והשלישי אמר לשני הראשונים הריני נזיר אם אחד מכם נזיר. והרביעי אמר לשני הראשונים הריני נזיר אם אחד מכם אינו נזיר. והחמישי אמר לשנים הראשונים הריני נזיר כאשר [הוא ה]אמת ששניכם נזירים. והששי אמר על כולכם הריני נזיר כאשר כולכם נזירים. ופירשו בתוספות דהאי [ד]לא נקט אחד שאמר הריני נזיר שאין כולכם נזירים, יתישב למסקנא, שאין לנו לסתור מה שהוציא בשפתיו, לפי שסבור הוא לומר אמת. אבל אם אמר שאין כולכם נזירים בהא ודאי לא טעי. דאותו שנתקיימו דבריו למה לא יהא נזיר. כך לשון תוספות. ב"ש אומרים כולם נזירים. פירוש כל הששה שהתפיסו הנדר כך אלמא דסברי ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש. דהכא דנזירות בטעות הוא, שלא נתקיימה מחשבתו של אחד מהם ואפילו הכי סבירא להו לב"ש שהוא נזיר. והכי נמי הוי טעמא דשור שחור משום דהקדש בטעות גמור הוי הקדש. לשון הקונטרס. והתוספות פירשו כך, דאית להו לב"ש דנדר והקדש בטעות הוי נדר. וההוא דהכא יש לנו לומר שכולם טעו. שהראשון והשני סבורים לומר אמת. שלישי ורביעי אומרים אמת ואחרי שאמת הדבר לב"ש ששנים הראשונים נזירים. [כ]לומר דמאחר דמשוי להו ב"ש נזירים אע"ג דהם טעו מ"מ קסבר דהוו נזירים, החמישי שאמר הריני נזיר כאשר שניכם נזירים, הרי הוא נזיר. ואחרי שחמשתן נזירים, הששי שאמר הריני נזיר כאשר כולכם נזירים אומר אמת. והא הכא הקדש בטעות הוא וקא תני כולם נזירים. לשון תוספות. ומשני, אמרי הכא סברי ב"ש הקדש בטעות הקדש התם לא. פירוש מההיא דנזירין איכא למשמע לב"ש דסברי הכי. דהתם ודאי נזירות בטעות הוא, וקאמרי כולן נזירין (איכא למשמע לב"ש דסברי הכי. דהתם ודאי נזירות בטעות היא וקאמר כולן נזירין) הם משום דכולן לנזירות [נתכוונו], שכל אחד היה סבור שהוא כדבריו וקא גמר בדעתו להיות נזיר בכל ענין. ומה שאמר שאיש פלוני נזיר [לפי שהיה סבור שהוא כדבריו] וגמר בדעתו להיות נזיר בכל ענין. ודמי שפיר לתמורה שאמר שור שחור שבביתי יהא תמורה על זה וחזר ואמר מיד כסבור הייתי לומר לבן, הוי השחור תמורה. שאנו מקיימין מה שאמר בפיו אע"פ [שלא היה לבו] לכך הכא נמי נקיים מה שאמר בפיו הריני נזיר, אע"פ שאמר לנו שהיה סבור שאיש פלוני זה נזיר. התם לא [פי']. אבל ההיא דשור שחור לא הוי משום הקדש בטעות, דהא ליכא לפרושי הכי כדפרישית לעיל דלא דמי לתמורה. אלא משום דדבור משמע ראשון לשחורים, כדמפרש רב פפא. לשון הקונטרס.
ובתוספות פירשו כך, דהתם גבי הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר והריני נזיר שזה איש פלוני [אינו] נזיר, יש לנו לומר דבכל ענין דעתו להיות נזיר. ומה שאמר כן לא לבטל מה שאמר הריני נזיר אם לא יתקיימו דבריו נתכוין, אלא לפי שהיה לו פשוט שכדבריו כן הוא אמר כן. אבל הכא גבי שור שחור שיצא מן הבית ראשון, דמיירי בדבר העתיד לבוא, לא שייך לומר כמו כן דבכל ענין גמר בדעתו שיהא הראשון שיצא מן הבית אם הוא לבן [אם הוא שחור] נתכוין, (אלא) לפי שהיה לו פשוט שיצא משום דאין לנו לומר כן משום וכי נביא הוא לדעת העתידות. אלא ודאי יש לנו לומר שכונתו במה שאמר שחור, דדוקא אם יתקיימו דבריו יהא הקדש ואי לא לא, וכשיצא לבן דאינו הקדש. ואיכא לדמויי ליה לומר הרי זו תמורה לחצי היום דאינה תמורה. דאין בידינו לשנות מה שהוציא בשפתיו. וע"כ צ"ל דמאי דאמרי ב"ש דכשיצא ראשון לבן דהוי הקדש הוי טעמא כדקאמר רב פפא לעיל. דלכך אמר ראשון לכשיצא שחור בראש השחורים, סבירא להו לב"ש דאז נתקיימו דבריו, דיש במשמעות [לשונו] שור שחור שיצא מביתי ראשון לשחורים. וי"מ הכא סברי ב"ש דהקדש טעות הוי הקדש דרוצה לומר דודאי מההיא איכא למידק דסברי ב"ש דהקדש בטעות הקדש. אבל [התם] לא, כלומר מהא ליכא למשמע מינה דסברי ב"ש דהקדש טעות [הוי הקדש]. משום דאיכא לפרושי מתניתין כדמפרש לה רב פפא, פירוש ובא התלמוד אליבא דרב פפא או רב פפא עצמו לחזור בו ממה דאמר מעיקרא דאמר רב פפא דלית להו לב"ש דהקדש בטעות הקדש. אלא דלעולם אית ליה לרב פפא דסברי ב"ש דהקדש בטעות הקדש, ואם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש ויצא לבן שיהא הלבן הקדש כדס"ד מעיקרא קודם מלתיה דרב פפא. אלא דרב פפא לא בא לומר אלא דמכח מתניתין לא מצינן לאוכוחי דאית להו לב"ש דהקדש בטעות הקדש, משום דאיכא לפרושי למתניתין כדמפרש לה. אבל מכח מתניתין דהריני נזיר וכו' שמעינן דאית להו לב"ש דהוי הקדש. וקשיא להרב רבינו יצחק מאייורא על זה הפירוש, דאיך נאמר דרב פפא חוזר בו משיטתו הראשונה. והרי מכח קושיא דמה [אילו] אמר הרי זו תמורה לחצי היום וכו' הוה מפרש רב פפא למתניתין כדפירשה. ומנא לן למימר דיחזור בו ושאין לחוש על מוצא שפתיו. והא קשה דמה אילו אמר הרי זו תמורה לחצי יום, כדפריך רב פפא מעיקרא.
עוד פירשו בתוספות דבפרק יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"ב] אמרינן דאתיא ג"ש דזה הדבר לומר דיש שאלה בהקדש. פירוש דיוכל לשאל לחכם ולהתיר לו בחרטה מה שהקדיש. ודייק לב"ש דאמרי דאין שאלה להקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש בטעות הקדש מאי איכא למימר. יש לפרשו בין לאביי בין לרב פפא כפשטיה, דמייתי דאית להו לב"ש דהקדש בטעות הקדש, דהכי סבירא להו לרב פפא ולאביי דסברי בית שמאי דהוי הקדש, דילפי מתמורה. והואיל דילפי מתמורה נימא דיהיה לרבות שוגג כמזיד כר' יוחנן [ד]אמר כסבור [לומר] שחור ואמר לבן דלא בעינן פיו ולבו שוין, והרי אם הקדיש בהמה ובא לחכם ונשאל לו בחרטה אף כי מתחרט ואמר אדעתא דהכי לא נדרי אין לחוש לדבריו דלא בעינן פיו ולבו שוין (כדי) [כמו] לענין תמורה. ולכך אין שאלה בהקדש. אבל ב"ה לא ילפי מתמורה, ואם הקדיש שור שחור וכסבור שהוא לבן אינו הקדש הואיל ובההיא שעתא אומר שטעה. ונראין דכמו (ו)כן אם הקדיש בהמה ואחר כך בא להתחרט דצריך חרטה והתרת חכם, ונשאלין לו דיש שאלה בהקדש. וב"ש דאמרי דאין שאלה בהקדש, אע"ג דמודים דבשאר נדרים יש שאלה, משום דגזירת הכתוב [היא] שתועיל (חרטת) [התרת] חכם, כדמשמע התם, מכל מקום הקדש ילפי מתמורה דהקדש בטעות הוי הקדש. ולכך אמרי אין שאלה בהקדש. וגם גבי נזירות משמע דאית [להו] [ט' ע"א] דנזירות בטעות הוי נזירות. וא"ת אם כן הא דתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתיר, נימא דתיתי דלא כב"ש. דהא אית להו דאין שאלה בהקדש ובנזירות כדפי' לעיל. וי"ל דלב"ש נימא דמיירי דבא לישאל לחכם על כינוי אחד או על יד אחד שאמר ונדר בו ובא לישאל אם יש בלשונו לשון יד או לשון כינוי. ובהכי סברי דנשאלין לו. אבל אם נדר כהוגן ודאי אין לו תקנה על ידי שאלת חכם לב"ש. עד כאן תוספות.
[נזיר ל"ב ע"א] א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל דקאמרי [ב"ש] הקדש בטעות הקדש, ואפילו הכי כיון דאיגלי מילתא דלאו שפיר (שנדר) [נזר]. כגון שנשאל לחכם דמתניתין. תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי אע"ג דאמרי דתמורה בטעות הויא תמורה, כדדרשינן בתמורה [י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. כי קא מעקר עיקר הקדש תצא ותרעה בעדר. פירוש דכי מתעקר עיקר הקדש, כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה, תצא התמורה ותרעה בעדר. דטעות זה של שאלת חכם שעוקר הקדש מעיקרו משוי ליה לגמרי כאילו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין, דגרע האי טעות מאידך טעות. והקשה הרב רבינו יצחק מאייורא, אם כן מאי מותיב ב"ש לב"ה על מאי דאמרי ב"ש הקדש [טעות] בעלמא הקדש, הא גם לדידהו משונה האי טעות משאר טעות כדפרישית. וי"ל דאולי לפי שלא עמדו על סוף דעתם של ב"ש ולא ידעו דגמרי מתמורה, היו סבורין שגם לב"ש מיירי שנשאל לחכם, פירוש [ע"י] חרטה. לכך היו מקשים. טעותו ולא כונתו. פירוש אם נתכוין לקרות תשיעי ועשירי, והיה יודע שהוא תשיעי, או אחד עשר מעשירי. שאינו קדוש, הואיל והוא יודע בו שאין זה עשירי. לשון הקונטרס. ואשתיקו להו ב"ה. לאו דוקא אשתיקו, שהרי השיבו להם תשובה, כדאיתא במתניתין. אלא כלומר שלא ידעו להשיב מינה ובה, אלא הביאו להם ראיה משנים עשר ושמיני, ואמרו מה למעשר שכן אינו קדוש בכונה כשאר הקדשות. הרי מה שהוא קדוש בטעות. על כרחך גזרת הכתוב. לשון הקונטרס. אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להו. דאם כן לימרו להו ק"ו הוא ומה מעשר שאינו קדוש בכונה קדיש, הקדש בטעות שהקדיש בכונה לא כל שכן. כלומר לכך לא השיבו ב"ה פירכא זו, פן לא יבינו ב"ש דעתם, ויטעו לעשות קל וחומר זה. ולא [היא וכו']. פירש כל זה מדברי רב שימי, כלומר ודאי אמת שאין זה קל וחומר טוב להניח דברי ב"ה. ואמת הדבר דודאי הקדש בדעתיה דמריה תליא מילתא, מדכתיב כי יקדיש איש את ביתו. וכל הקדשות שדבר הכתוב בדעת האדם וכונתו תלויין. דדוקא במעשר הוא גזרת הכתוב, כמו שמוצאים ב"ה פנים במשנתינו משנים עשר ושמיני. לשון הקונטרס.
<h2>דף יז:</h2>
[נזיר כ"ה ע"א] בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי סתומין אין מפורשין לא. פירוש לפי שכך נשנית ההלכה. אלא לריש לקיש וכו' מאי איריא סתומין אפילו מפורשין נמי. ופירשו בתוספות דהוה מצי לשנויי מפורשין לא מצית אמרת, דהלכה למשה מסיני היא דחטאת שמתו בעליה או נתכפרו בעליה אינו קרב לנדבה. והיינו נמי הא דמשני. אלא דמייתי דר' ישמעאל דמפרש לה מדרשא. [ועוד] ניחא ליה לאיתויי מדר' ישמעאל, דמינה ידעינן דמותר חטאת אינו קרב חטאת, ותמורת עולה קרבה עולה ותמורת שלמים קרבה שלמים. לשון תוספות. מפורשין לא מצית אמרת. דיפלו לנדבה. דכבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל. דחטאת מתה. רק קדשיך אשר יהיו לך. ובתמורה פרק אלו קדשים [י"ז ע"ב] דריש רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו הולדות. דעולה ושלמים [גופייהו] לא איצטריך, שהרי כבר מפורש בויקרא תורת עולה ותורת שלמים. לשון הקונטרס. מאי תקנתא תשא ובאת. בירושלים. יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון בשביל שימותו. פירוש כדרך שעושין בולד חטאת ובתמורת חטאת. ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. פירוש סיפיה דהאי קרא הוא. לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה תנהוג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים תנהוג בולדותיה. דבשלמים נמי מיירי קרא דכתיב והבשר תאכל.
תוספת פרץ כהן, נראה לפרש דמאי דקאמר כדרך שאתה נוהג בשלמים תנהוג בולדותיהן דרוצה לומר דה"ה בתמורתן. ומאי דנקט גבי שלמים ולדותיהן וגבי עולה תמורה, משום דעולה זכר הוא ולא שייך בהו ולדות, אבל שלמים באה נמי נקבה דשייך בהו ולדות [לכן] נקט ולדותיהן. (א"א) [וה"ה] תמורתן. ומשום דדריש קרא רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות אפסקינהו בתרתי תמורות גבי עולה וולדות גבי שלמים. ומה שפירש דבשלמים איירי נמי קרא, משום דכתיב והבשר תאכל, הוה מצי למימר משום דמאחר דדרשינן אשר יהיו לך אלו הולדות, והולדות צריך לומר דליקו לשלמים, שהרי עולה זכר היא כדפירשתי. וחטאת ואשם ממעט להו בתר הכי, דחטאת למיתה אזלא ובאשם לרעיה. אלא מקרא דכתיב בהדיא והבשר תאכל עדיף להו טפי. עוד יש להקשות מאי קאמר יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו. ואם כדי שימותו קאמר קרא דיעלם דכתיב תשא ובאת אל המקום, למה יהא צריך להעלותם, הלא יכול להמיתם במקומם כמו בירושלים. ונראה דלכך מצריך להעלותם משום שאם ימיתם במקומם יבוא לטעות ולומר דלאו קדשים נינהו מאחר דמניחם למות, דיהיו סבורים דאם קדשים הם למה יפסידו ההקדש להניחם למות, ויהיו סבורים דחולין נינהו ודולדות קדשים לאו קדשים [נינהו], ויבוא להשתמש בהם לגזוז ולעבוד וימעלו בהם. (כל כך) [הלכך] צוה הכתוב להעלותם לירושלים כדי שידעו הכל דקדשים הם וימנעו מהם תשמיש וגיזה ועבודה ולא ימעלו בהם, עד כאן תוספת.
[נזיר כ"ה ע"א] יכול אף ולד חטאת ותמורת [אשם כן]. פירוש גבי חטאת נקט ולד לפי שהיא באה נקיבה, אבל אשם בא זכר, לכך נקט בה תמורה. ת"ל רק קדשיך. רק הוי מיעוט דרקין מיעוטין הם. ואתא למיעוטי ולד חטאת ותמורת אשם. תוספת פרץ כהן, ואין להקשות ומה ראית [לרבות] ולדות ותמורת עולה ושלמים, ולמעוטי חטאת ואשם, כיון דמקרא ממעט להו ולא מההלכה, אימא איפכא, משום דמסתבר טפי למעט חטאת ואשם מעולה ושלמים, משום דקרא דרק קדשיך תשא וגו' בעולה ושלמים מיירי, כדכתיב ועשית עולותיך דהיינו עולה וכתיב והבשר תאכל דהיינו שלמים. ועל קדשים דכתיבי בקרא קאי קדשיך אשר יהיו לך דמרבינן מינייהו תמורות וולדות. אם כן אי אפשר למעוטי להו (ו)כיון דבהו איירי קרא ועלייהו קאי הרבוי. אלא איצטריך רק כדי למעט ולד חטאת ותמורת אשם משום דאי לא הוה מיעוטא הוה מרבינן להו מקדשיך, דכל קדשים במשמע, והוה אמינא דנהי דבקרא מפרש עולה ושלמים מ"מ גם חטאת ואשם נמי [הוו] להו בכלל קדשים. לכך איצטריך רק למעוטי להו. עד כאן תוספת. ר' עקיבא אומר אינו צריך וכו'. פירוש אינו צריך מיעוט לאשם. לשון הקונטרס. ור"ל אך לחטאת צריך מיעוט דרק. אך לאשם לא צריך [מיעוט] משום דמקרא אחרינא ממעט דכתיב אשם הוא, הוא (קרא) [בהויתו יהא].
[נזיר כ"ה ע"א] קתני יכול יעלם. כמו אמר מר. לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן, ובספרים שלנו כתוב אמר מר קתני. ונראה טעות [סופר], משום דבברייתא לא שייך לומר אמר מר כי אם במילתא דאמורא. ובברייתא גרסינן גופא הלכך נראה דגרסינן (גופא הלכך נראה דגרסינן) קתני כמו שפירש הקונטרס. עד כאן תוספת. אמאי הא ולד חטאת הוא דגמרינן (מיניה) [מיתה] דהלכתא גמירי לה דחמש חטאות מתות. וסימן ותמנ"ע ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה. והואיל והלכתא לא מיירי בשלמים מהיכא תיתי שימותו. לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן, וקשיא לי דמאי פריך. והלא התנא מסדר דבריו בברייתא זו כאילו לא היה יודע שיש הלכה דחמש חטאות מתות, מדקאמר יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם. אלמא מדאיצטריך ליה קרא לומר דלא יקרבו, ולא הוה סמיך על ההלכה אלא מקרא דרשי להו. וי"ל שאין לנו לומר שהתנא לא היה יודע ההלכה, [ואע"פ] שסדר דבריו כאילו בא להוכיח דבריו מן הפסוק ולא מן ההלכה יש לנו לתרצם כאילו יודע ההלכה. ואין הכי נמי דמתחלה היה יכול להקשות היכי מצי למימר יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם, והלא הלכתא גמירי דלמיתה אזלי. אלא דמפרש הברייתא ומתרצה ראשון ראשון. הילכך מקשה מתחלה יכול יעלם, כאילו ידעו תירוץ שמתרץ לבסוף על יכול אף ולד חטאת דמתרץ לה בתר הכי לפי ההלכה. עד כאן תוספת. ומשני אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת בכל מקום פירוש בכל מקום שירצה ימות, אבל עולה ושלמים בבית הבחירה יביאם. תוספת פרץ כהן, לפי מה שפירשתי לעיל טעם דלמה קאמר להביאם לבית הבחירה למות שם ניחא, דיש לחלק בין חטאת לעולה ושלמים, מפני שבחטאות שקדושתן חמורה שבאין לכפר, אם ימותו במקומן לא אתי לזלזולי בהו ולומר דמאי דהם מתים ואינן קריבין הוי משום חסרון קדושה. אבל בעולה ושלמים הוה אתי לזלזולי בהו, ולומר שמפני שאין בהם קדושה אינן קריבין, ולכך צוה הכתוב להעלותם לבית הבחירה. עד כאן תוספת.
[נזיר כ"ה ע"ב] קתני יכול אף ולד חטאת הא למה לי קרא הלכתא גמירי לה [וכו'], וקרא לאשם הוא דאתא. פירוש לומר שאין קרב אשם. ופריך אשם נמי הלכתא גמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה. אומר ר"ת דההלכה לא נשנית כן דבאשם רועה. דהרעיה אינה אלא דרבנן כדאיתא בפרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"ב] ובפ"ק דשבועות [י"ב ע"א], משום גזרה לפני כפרה אטו לאחר כפרה. אלא ההלכה נשנית באשם עולה, ואתו רבנן ותקון דירעה עד שתסתאב ויביא בדמיו עולה, פן יבוא לעשות מאשם עולה אף לפני כפרה. ומשני דודאי דחטאת נמי צריך קרא לומר דאם [הקריב] ולדות ותמורות חטאת ואשם קאי עלייהו בעשה, כדכתיב תשא ובאת ועשית עולותיך הבשר והדם, רק חטאת לא תשא ותקריבנו. ולאו הבא מכלל עשה עשה. דאי מהלכתא הוה אמינא הלכתא היא שלא יקריב חטאת ואשם, אך אם הקריבם לא מחייב קמ"ל קרא. ואי מקרא הוה אמינא (הוכת') שלא יקריבם חטאת ואשם, אבל יקריבם עולה ושלמים אם ירצה, קמ"ל הלכתא.
<h2>דף יח.</h2>
[נזיר כ"ה ע"ב] ר' עקיבא אומר אינו צריך והרי הוא אומר וכו' למה לי קרא הלכתא גמירי לה. וקשיא דמאי פריך, הא שני שפיר דאיצטריך קרא (לעולה) [לעשה], כדאמרינן לר' ישמעאל. וי"ל דר' עקיבא מטעי קא טעי במילתיה דר' ישמעאל דסלקא דעתיה דלית ליה הלכתא ודלא מייתי ר' ישמעאל קרא דרק קדשיך למיעוטא דחטאת ואשם לחיובי עלייהו עשה, אלא למיעוטא בעלמא, (ואפילו) [ומשום] הכי קאמר ליה אינו צריך הרי הוא [אומר] אשם הוא וכו'. וא"ת ומנא ליה לתלמודא דנימא הכי. וי"ל דסבירא ליה לתלמודא דהאי קרא דאשם הוא לא משמע רק מיעוטא [ולא] משמעו [דהוא] לאזהרת עשה (דהוא) [כמו רק, דרק משמע שפיר עשה] דקאי [אועשית] עולותיך הבשר והדם משמע דוקא [עולה ושלמים, אבל] חטאת ואשם היוצאים מכלל זה מכח ההלכה לא תעשה בתמורתן ותולדותיהן כיוצא בהן. והיינו עשה. אבל מהוא לא משתמע עשה. דלא משתעי קרא בעשייתו לאשם, דליהוי משמע לאשם יעשה ולא לדבר אחר (כדכתיב) [כדפרי'] גבי רק דקאי אועשית. ולהכי הוה ידע תלמודא דר' עקיבא מיטעא טעי במילתיה דר' ישמעאל כדפרישית. הלכך השתא פריך שפיר לר' עקיבא כיון דלא מייתי הוא אלא למיעוטא בעלמא, למה לי קרא הלכתא גמירי. לשון הקונטרס.
[נזיר כ"ה ע"ב] ומשני אין הכי נמי וקרא כי אתי לכדרב הונא דאמר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה. ומ"מ דינו הוי לכתחלה דצריך שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה. אך אם אחר שנתקו (אדרעיה) [לרעיה] שנתנו במרעה ושחטו סתם, כשר והוי עולה. וקאמר ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהויתו יהא. פירוש והויתו אשם פסול. ור"ת לא גריס נתק אין לא נתק לא, משום דאינו צריך רעיה כי אם מדרבנן משום גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כדפרישית לעיל. ובפרק אלו דברים בפסחים [ע"ג ע"ב] איכא למאן דאמר דרב הונא [אמר] שחטו לשם עולה כשר. ור"ל דמאי דקאמר דאם שחטו לאחר שנתק לרעיה דכשר לעולה הוי דוקא בשעקרו ושחטו לשם עולה, אבל בסתם לא. והרי ללישנא דמ"ד דבעי עקירה יפרש כן מאי טעמא, דר"ל מאי טעמא בעי עקירה הואיל ועומד ליקרב עולה, הוה לן למימר דכששחטו סתם בלא עקירה דלשם עולה דלתכשר. וקאמר דאמר קרא הוא, בהויתו יהא, והויתו הויא לשם אשם עד שיעקרנו. ולמ"ד דלא בעי עקירה ותני ושחטו סתם כשר לעולה, הכי פירושה מאי טעמא, אמאי קרב עולה בלא עקירה, הואיל והיה [שם] אשם עליו. אמר קרא הוא, בהויתו יהא, שהוא לאחר עקירה, שהוא עומד לעולה, יהיה אף לפני עקירה. וא"ת הואיל וקרא כרב הונא אתא מאי משיב ר' עקיבא לר' ישמעאל אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא, דרצה לומר דא"צ מיעוט לאשם, דמאשם הוא, הוא דחזינן ליה. והלא אשם הוא לא אתי למעוטי אשם שלא תקרב תמורתו, אלא אתי לכדרב הונא. וי"ל דה"ק ליה לר' ישמעאל, לפי מאי דהוה סבר דר' ישמעאל לית ליה הלכתא כדפרישית לעיל, לדידך דלית לך הלכה, ולא מייתית קרא דרק אלא למיעוטא, לא היתה צריך פסוק למעט אשם, שהרי כתיב ביה אשם הוא, וכיון דלית ליה הלכה טוב הוא שנפרשנו למעט תמורת אשם משתדרשנו לכדרב הונא. משום דפשטיה דהוא דכתיב גבי אשם משמע טפי דאתא לומר הוא קרב ואין תמורתו קריבה מדליתי לדרב הונא. אבל לדידי דאית לי הלכה ולא איצטריך למעוטי תמורת אשם משום דהלכתא היא, מוקימנא ליה לכדרב הונא.
<h2>דף כג:</h2>
[נזיר כ"ה ע"א] ריש לקיש אמר לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר הנדר יהא לנדבה. וקשיא דאם כן אפילו היכא שפירש אלו לחטאת והשאר לשאר נזירות הוה לן למימר דיפלו לנדבה, והרי אמרינן בסמוך דהשאר יביא חציו לעולה וחציו שלמים. וי"ל דסברא היא דדוקא בחטאת מיירי קרא, משום דהכי אשכחן בעלמא דמותר חטאת בא בנדבה כדאיתא בתמורה פרק ולד חטאת [כ"ג ע"ב] ובזבחים פרק טבול יום [ק"ג ע"א] מדרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם לה', להביא כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח מהם עולות הבשר לה' והעורות (לנסכים) [לכהנים]. ולפי שמצינו בעלמא דמותר חטאת בא נדבה יש להעמיד זה הפסוק כל נדריהם וגו', להיכא דהופרשו מעות ודמי חטאת מעורבין בהם. לשון הקונטרס. ומותר חטאת היכי דמי. כגון שהפריש מעות לחטאתו והוזלו (השלמי) הטלאים ולא הוצרך לכולן, או הפריש שני ציבורי מעות לאחריות (בשלמא) [בעלמא] ונתכפר באחת מהן המותר בא עולה. ובכה"ג אמרינן בעלמא דמותר חטאת בא עולה. לשון הקונטרס.
<h2>דף לד.</h2>
[נזיר מ"ה ע"ב] (ומגלח) [ומשלח] תחת הדוד. פירוש שהשלמים בו. אם גלח במדינה. פירוש שיש לו רשות לגלח באיזה מקום שירצה. אע"ג דכתיב וגלח פתח אהל מועד, לאו פתח אהל מועד [דוקא] קאמר, כדדרשינן בגמרא. לא היה משלח תחת הדוד. דכתיב וגלח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבחי השלמים, מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה, יצא זה שהוא מחוסר לקיחה, הבאה מחוץ לירושלים, ונתינה. לשון הקונטרס. ובתוספות פירשו דנראה הטעם דמ"מ סבירא ליה להאי תנא דאתא פשטיה דקרא דמשמע דבירושלים הוא מגלח, דאם גלח בגבולין לא היה משלח תחת הדוד, משום דכתיב בקרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח שער נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. לשון תוספות. אבל בתגלחת טומאה לא היה משלח תחת הדוד. פירוש דוד של אשם נזיר טמא וחטאת העוף. משום דלא נתלה נתינת שער תחת הדוד כי אם בנזיר טהור. לשון הקונטרס. ור' מאיר אומר הכל היו משלחין. פירוש הכל נזיר טהור [בין] במקדש בין במדינה [בין] בנזיר טמא. חוץ מן הטמא במדינה. בגמרא אמר הטעם מפני ששערו נקבר. והכי נמי אמרינן בשלהי תמורה [ל"ד ע"א]. וצ"ע דמנא לן דנקבר, דזה לא מצינו בשום מקום.
